"מנהיג שאינו יודע ללכת בעקבות האחר לעולם לא יעורר השראה; הוא יהיה רק סמכותני."
אנשים שואלים לעיתים קרובות אם הטנגו עוסק בשליטה או בשחרור. עבורי, הוא שילוב של שניהם.
אי אפשר לשלוט בהכל, אך גם אי אפשר פשוט להיסחף עם הזרם. האתגר הוא ללמוד היכן מסתיים המבנה והיכן מתחילה החופש.
מנהיג טוב חייב לדעת גם כיצד ללכת בעקבות האחר. אם אינו מסוגל לכך, הריקוד הופך למשהו נוקשה – הוא הופך לסמכותני. על מנהיגים לעורר השראה, לא להכתיב.
היה רגע בחיי שבו נאלצתי לשבור את כל הכללים. נאלצתי לחצות גבולות ולאבד שליטה על הריקוד כדי להבין היכן הגבולות הללו באמת נמצאים. רק אז יכולתי לגלות משהו מעבר להם. כך הדבר גם בחיים.
הטנגו אינו אמור להיות מורכב מתנועות מכניות. אם הוא הופך לאוסף של צעדים בלבד, משהו מהותי הולך לאיבוד. לכן אני מאמין שאנו רוקדים טוב יותר ככל שאנו חיים יותר.
החיים מלמדים אותנו דברים שהטכניקה אינה יכולה ללמד. הם מלמדים אותנו להקשיב, להסתגל, ולדעת מתי להתעקש ומתי לוותר.
הריקוד אינו נפרד מהחיים. ככל שיש לנו יותר חוויות, כך עומדים לרשותנו כלים רבים יותר כשאנו מחבקים אדם אחר.
לעיתים אנשים חושבים שמנהיגות פירושה להיות תמיד בשליטה. אני לא רואה זאת כך. מנהיג חייב להיות מודע למה שקורה מולו. עליו להקשיב לאדם שאיתו הוא רוקד, ועליו להותיר מקום למה שהאדם האחר מביא איתו אל הרגע.
אחרת, אין דיאלוג, אלא רק מתן הוראות. ומתן הוראות אינו היינו הך לריקוד!
הריקודים שחוללו בי את השינוי המשמעותי ביותר לא היו אלו שבהם הכל התנהל לפי התוכנית. אלו היו הרגעים שבהם הפסקתי לנסות לכפות תוצאה מסוימת ואפשרתי למשהו בלתי-צפוי להתרחש.
שם שוכנים הגילוי והיצירתיות.
ולעיתים, שם גם מתגלה הגרסה הטובה ביותר של עצמנו.
