הטנגו

הטנגו The Tango

כאשר אנו שומעים את המילה טנגו אנו כבר מדמיינים אולם ריקודים מפואר, נברשות קריסטל, שמפניה, גבירות ואדונים מהמעד הגבוה, חליפות טוקסידו שמלות ערב נוצצות גרביוני תחרה... ריקוד הטנגו נולד בתקופה ובמקום מהפחות זוהרים על המפה. בתי-הבושת של פרברי בואנוס-איירס. העיר שבסוף המאה ה- 19 (1880) קיבצה בתוכה המוני מהגרים ממזרח אירופה, אפריקה ועוד מחוזות בלתי נודעים אשר הגיעו לנסות את מזלם למצוא קצת פרנסה לעצמם ואולי גם למשפחותיהם שהשאירו מאחור.

ה"פורטנוס" (Portenos) כפי שנקראו, ניסו כמובן להשכיח את בדידותם ובעיותיהם בבארים ובבתי הבושת בעיר.

לחסרי שורשים אלה נוספו גם ה"ג'אוצוס" המקומיים שבדיוק חזרו מהחזית של סוף המלחמה עם אורגאווי השכנה.

מהערבוביה ה"תרבותיות" הזאת נולד מקצב חדש שנהפך לטנגו.

היסטוריונים מוסיקליים עדיין מתווכחים על שורשיו המדויקים של הטנגו אך מה שידוע שהטנגו הושפע מהרבה מקצבים כגון מקצב התופים (condombe) של העבדים האפריקאיים (שנקרא גם טנ-גו) מהמוסיקה הפופלארית של ה"פמפאס" בארגנטינה שנקראת מילונגה שהיא בעצמה שילוב של מוסיקה אינדיאנית מקומית והגיטרה של הכובשים הספרדיים.

ההשפעה גדולה הגיעה גם מהמקצבים הלטיניים בעיקר ממקצב הבנרה (Habanera) הקובני. בטנגו ישנה אפילו השפעה של הפולקה הפולנית. יש הטוענים שמשמעות המילה טנגו באה מהמילה הלטיניתtangere (לגעת). מהגרים אומללים אלה במקום לברוח ממצבם באותה תקופה יצרו מקצב שבאופן אירוני הנציח את הווייתם העגומה, מקצב מלנכולי המספר על אהבות נכזבות הגורל העצוב וחוסר הסיכוי בחיים.

בתחילה לטנגו היה אופי פחות ארוטי ויותר של דו-קרב מצ'ואסטי בין גברים, מחוסר בבנות זוג, הגברים גם "תרגלו" בינם לבין עצמם ולאחר שהוכיחו את עצמם כרקדנים לתפארת קיבלו זכות לרקוד עם "תושבות" בתי הבושת. לאור המצב הנ"ל, הטנגו התקבל בארגנטינה כאקט כמעט פונוגרפי וכמובן היה מוקצה מחמת המיאוס בעיני החברה ואפילו הוצא מחוץ לחוק ע"י הממשלה. בעקבות החוקים הליברליים של תחילת המאה ה- 20 (1912) ניתנה זכות הצבעה לבעלי המעמדות הנמוכים כמו גם למנהגיהם ותרבותם אשר כללה את הטנגו.

מאותו הזמן הטנגו חדר לשכבות החברה הארגנטינאית ועם קשרי התרבות ההדוקים עם צרפת, הטנגו כבש את פאריז בסערה ומשם התגלגל לתופעה בינלאומית.

בשנות ה- 20-30 של המאה הקודמת, הטנגו היה בשיאו.